לדעת להיות במקום רק לעשות

לפני שבוע בעודנו מטיילים בטיול משפחתי בחו״ל התבשרנו שהכלבה שלנו נדרסה. וכך יצא שמסביבי הנופים של איטליה ישבתי וסיפרתי לבנותי שנפרדנו מהכלבה שהן כל כך אהבו. הקטנה שלי בת ה – 9 פרצה בבכי מר במשך זמן ארוך והיה לה מאד קשה להירגע. ולנוכח האבל שלה התחלתי לחוות מצוקה וחוסר אונים ולנסות להציע לה רעיונות ופתרונות שחשבתי שיכולים להקל עליה (שבעצם ניסיתי בכלל להקל על המצוקה שלי) עד שהבת הבכורה שלי עצרה אותי ואמרה לי: ״אמא לא תמיד צריך לעשות משהו״.

ולמרות שאני בעצמי מטפלת ויודעת ומכירה היטב את עוצמת היכולת פשוט לשתוק ולהכיל במצבי משבר, באותו הרגע שראיתי ושמעתי את הלב השבור שלה התקשתי לעמוד מהצד ופשוט להיות לצידה בלי להגיד ובלי לעשות כלום. רציתי להציל אותה מהכאב, רציתי להקל עליה ואולי בעשייה לפוגג עבורה את המצוקה ולהתגבר על הכאב.

אבל כמה פעמים זה קורה לנו? המעבר המהיר הזה לעשייה ולפרקטיות והצורך לפתור עבור מישהו אחר את המצוקה ואת הכאב במקום להצליח פשוט להיות אתו בזה, פשוט לשבת לידו ולצד הכאב שלו ולכבד את הקצב ואת הזמן שלו להתאבל, לכאוב וגם לצמוח מתוך המשבר. כמה פעמים אנחנו פשוט פועלות מתוך העומס שעולה בנו למול המצוקה של האחר?

הצורך לעבור הלאה הוא לרוב לא הצורך של מי שמתאבל, הוא הצורך של מי שנמצא לצד המתאבל וקשה לו להכיל את גודל הכאב הזה, שרוצה מהר לעזור לו להירפא, להתנחם ולחזור ׳לחיים׳. אבל הרבה פעמים זה יותר מידי מהר עבור מי שמתמודד עם כאב ואובדן. לפעמים אי אפשר לעבור פשוט להשלמה, לנחמה, לעשייה ולהמשיך הלאה. לפעמים יש צורך לעצור לזמן ארוך, לא להמשיך כרגיל והתפקיד שלנו הוא לתת לכל אחד את הזמן ואת הקצב שלו ולא להאיץ ולא לשפוט, אלא פשוט לדעת להיות.

והקושי שלנו להיות נוכחות בכאב של האחר קורה לנו גם מול כאבים יומיומיים קטנים של הקרובים לנו, שבאוטומט מתוך הצורך להגן ולשמור אנחנו ממהרות לפתור, לענות ולסדר את הדברים ולא מקשיבות באמת למה שהם זקוקים לו מאיתנו באותו הרגע.

כאימהות כמעט באופן יומיומי לאחד הילדים קורה משהו, מכה, כאב, קושי. כמה יוצא לנו באופן אוטומטי להגיד: ״הכל בסדר, לא קרה כלום״, או שאנחנו מציעות ישר משהו לאכול ולהתנחם בו, העיקר לעבור הלאה ולהחזיר את המצב לקדמותו.

כשהילדים שלנו במצוקה אנחנו נכנסות למצוקה ומגיבות מתוך העומס שלנו ולא מקשיבות באמת למה שקרה להם. באותו הרגע מבחינת הילד שלנו באמת קרה לו משהו, אולי לא משהו מאד דרמטי אולי הוא באמת סה״כ בסדר, אבל קרה משהו והוא זקוק לזה שניתן לזה מקום והכרה ולא נמהר לפתור ולהמשיך הלאה.

אבל אנחנו ממהרות להרגיע את הדאגה שלנו למול אירועי החיים ובעצם אנחנו מנחמות את עצמנו באמצעותם אבל על הדרך מעבירות מסר גלוי או סמוי שאין מקום לכאב ולהתאבלות, שצריך להמשיך הלאה.

אנחנו שוכחות שהתפקיד אולי החשוב ביותר שלנו כאימהות הוא פשוט להיות לצידם. אנחנו כל כך רגילות כל הזמן לעשות, לפתור, לתקתק ולסדר עבורם את הדברים, רגילות להגיד את המילה הנכונה והעצה הנכונה, אבל לרוב כל מה שהם זקוקים לו זה שנדע להיות פשוט לצידם במקום לפתור עבורם, להיות לצידם בנוכחות מלאה מבלי לעשות או מבלי להגיד דבר. 

ובעצם בפעולת הנוכחות השקטה שלנו אנחנו אומרות להם ללא מילים שאנחנו סומכות עליהם, שאנחנו יודעות שהתשובות נמצאות אצלם ושהם ימצאו אותם בזמן ובקצב שלהם. שהם עוד ימצאו את הדרך ואת הכוחות לגדול ולצמוח ממה שקרה ואנחנו פה איתם בזמן ובקצב שלהם.

להיות בנוכחות תומכת ויציבה, לפעול מתוך העצמה הפנימית שלך בקשב אמיתי ולא מתוך הצורך המיידי להעביר את הקושי אלו מיומנויות וכוחות שאפשר לדייק ולהעצים את הנוכחות שלהם, גם בהורות וגם בזוגיות, אלו בדיוק חלק מהדברים שאני והמטופלות שלי פוגשות יחד בקליניקה.מזמינה אותך לכתוב לי, לשתף באתגרים ולתרגל יחד את המיומנויות האלו במגוון תחומי החיים.