מנוחה בתוך ההורות

שבוע שעבר, אחרי שהבנתי שכולנו צריכים להישאר בבית ואין שגרה פתחתי את היומן שלי ומחקתי את כל המשימות שהיו כתובות לשבוע הקרוב. מחקתי את מסיבת הסיום של כיתה ג׳ ואת מסיבת הסיום של כיתה ט׳, את סיום החוג לשחייה ואת התור לקלינאית התקשורת של הקטן וככה עוד ועוד. והסתכלתי על היומן שנהיה פשוט ריק ממשימות וקלטתי שמזה הרבה זמן אני לא צריכה לנסוע לשום מקום, לא צריכה להספיק שום דבר ואף אחד לא מצפה ממני לכלום ובאופן הזוי נהיה לי שקט.

העצירה הזאת הפילה לי אסימון על כמה השגרה שלי עמוסה בצורה לא הגיונית וכמה היא מלאה במיליון משימות שאני מספרת לעצמי שאני ׳צריכה׳ ואין ברירה ו׳חייבת׳ ואני פשוט מתרוצצת מדבר לדבר בלי שנשאר לי כמעט זמן פשוט לנוח ולא לעשות כלום.

והקטע הוא שפתאום נהיה לי זמן לחזור לרוץ, זמן לישון שנ״צ וזמן לראות סרט עם הילדים, כי לא מיהרתי לשום מקום. פתאום יכולתי לקום יותר מאוחר, להישאר עם פיג׳מה ולהכין ארוחת בוקר לאיטי מבלי שצריך להספיק ולהזדרז שיגיעו בזמן להסעה.

גם לא הייתי עסוקה באיך אני מפעילה אותם עכשיו או לאיזו אטרקציה אנחנו צריכים לנסוע, כי אי אפשר לנסוע והיה צריך להישאר קרובים למרחב מוגן וה׳אי אפשר׳ הזה דווקא יצר בתוכי שקט בין הפנים לחוץ.

בעצם לא עשינו יותר מידי ויותר נכון להגיד שלא עשינו כלום ובכל זאת יצא לנו יותר מתמיד לשבת ולדבר, לקשקש על לא כלום, ליהנות מסתם סיבוב בחוץ ולצחוק עד מאוחר ביחד כי אין מחר ביה״ס שצריך לקום אליו.

וכמובן שגם היו מלא רגעים מאתגרים ומעייפים וסיימתי את היום מותשת מרוב ילדים ובקשות אבל עדיין הרגשתי שאני לא מתפזרת החוצה מרוב משימות ושכל התפקיד שלי קורה כרגע בעיקר בפנים – בתוך הבית, בתוך המרחב המוגן (תרתי משמע).

ואני חושבת שזה שיעור חשוב שקיבלתי רגע לפני החופש הגדול לפני שכל ה׳צריכים׳ מתעוררים אצלי ותחושת האמא ה׳לא מספיק׳ טובה שצריכה למלא את החופש הגדול בלו״ז ובתכנונים - שאנחנו לא צריכים הרבה כדי להנות ביחד.

אנחנו לא צריך לנסוע לשום מקום או לעמוד באיזו רשימה לא מידתית של בילויים אלא אפשר לגמרי ליהנות מהדברים הקטנים והפשוטים ולהסכים בעיקר לנוח.

״יש עוד דבר שאת חייבת לעשות: את חייבת מנוחה״ (ימימה)

ודווקא השקט הזה שנוצר כשאין ציפיות ואין שום דבר שצריך להספיק ומותר לא לעשות כלום הוא בדיוק מה שאני רוצה לאחל לעצמי בחופש הזה.