להיות בליל הסדר ולהרגיש בסדר ואפילו טוב.

ליל הסדר הוא ערב אחד בשנה שאליו מתנקזים במקביל הרבה עניינים רגשיים. הילדה שבנו הכי אוהבת לחגוג, במיוחד בחגים. שם היא מגיעה ביתר שאת ואנחנו מרגישות הרבה יותר מנוהלות מאשר מנהלות את המפגש המשפחתי שלנו וכל פעם מחדש אנחנו מתוסכלות ומרגישות ביקורת ואכזבה על ההתנהלות הילדית שלנו בתוך הסיטואציה ואיך לא הצלחנו להיות על מקומנו למרות שאנחנו כבר אימהות בעצמנו. 

השאלה ״איפה אתם עושים את החג?״, זו שאלה שאנחנו נשאלות באופן קבוע בתקופה הזאת. המקום שבו נחגוג את ליל הסדר הוא אישיו שלם.

בצד שלי או בצד שלו? הפעם את מארחת? ואולי אצל הדודים? או אצל הסבא והסבתא?

ליל הסדר זה אולי הערב שפוגש הכי הרבה משפחתולוגיה מורכבת ושטומן בחובו ציפיות, אכזבות, התנגדויות וגם משאלות לב שאולי השנה יהיה נעים ואחרת.

כמה הופתענו לגלות בשנה של הקורונה, שבה ׳נכפה׳ עלינו לעשות את ליל הסדר כל אחד בביתו, כמה שיחרור וחופש זה אפשר.

אז איך אפשר להכניס את החופש הזה גם במפגש המשפחתי המסורתי שאין להבריז ממנו גם כשאין קורונה? איך אפשר להגיע לליל הסדר ולצלוח אותו בשלום?

בהחלט אפשר לעבור את ליל הסדר בסדר ואפילו בטוב, אבל זה דורש הכנה רגשית ותודעתית מראש., בעצם כל מקום שבו אנחנו לא רוצות לחזור למנגנוני ההגנה האוטומטיים שלנו ואנחנו רוצות להיות מנהלות של הסיטואציה במקום מנוהלות דורש מאיתנו הכנה מוקדמת.

זה כמו שנרצה מאד לאכול יותר בריא, אבל כשתגיע שעת הצהריים והבטן תקרקר אנחנו ניקח לעצמנו ממה שיהיה הכי זמין ומהיר להשקיט את הרעב. כדי לאכול בריא זה דורש היערכות והכנה מוקדמת.

בדיוק כך מול ליל הסדר. אם אני רוצה לפעול ולהרגיש אחרת אני צריכה לבחור בכך. כדי לבחור לצאת ממצרים (מהמיצר והצר של הילדה התגובתית) למרחב וחופש של הנשים החכמות שאנחנו היום זה דורש מאיתנו בחירה והכנה רגשית ותודעתית מראש.

כי בעצם המקומות שאליהם אנחנו שוב ושוב נופלות במפגשים המשפחתיים האלה הם לא באמת מפתיעים עבורנו, הם אפילו ידועים וקצת משתחזרים להם מחדש בכל שנה. והמחשבה שאין לנו אפשרות אחרת היא לא מתוך תודעה חופשית או לקיחת אחריות רגשית על מה שחשוב לי, אלא מתוך הישארות במקום הילדי, התלוי במישהו אחר כדי להרגיש טוב. וזה להישאר בתודעת ׳מצרים׳ (ששם יש מיצר ושם צר) במקום לצאת ממצרים ולהיות בנות חורין.

אז מה זה אומר להגיע מוכנות לליל הסדר?

זה קודם כל בכלל לזהות מה הם הטריגרים הקבועים שמולם אנחנו מוקפצות, תגובתיות ומרגישות מנוהלות על ידי הילדה שבנו ולא על ידי האישה שאנחנו כיום.

דבר שני זה להסכים לתת בתוכנו הכרה ומקום לזה שהערב הזה לא פשוט עבורנו ושאנחנו מבטיחות לעצמנו להיות בעדנו גם אם יוצאת ממנו הילדה התגובתית והפגועה.

דבר שלישי, אחרי שהכרתי בקושי והסכמתי לחבק אותו בתוכי אני יכולה לעבור לשלב התכל׳ס ולבחור בדרכי פעולה שיעזרו לנו להתמודד עם רגעים מעצבנים או הערות מרגיזות שהילדה שבנו ממהרת להגיב או להגן על עצמה שם. אבל הפעם אנחנו רוצות להצליח להיות בנות חורין בתוך ליל הסדר עצמו. לבחור להיות חופשיות בתוך הסיטואציה. לא בא לנו להיות שוב מנוהלות מהילדה הזו שקופצת ותגובתית מכל דבר ואנחנו רוצות לנהל את הסיטואציה ולא להתנהל ממנה.

אז בשלב התכל׳ס אנחנו מכינות לעצמנו מראש תוכנית של ׳פתחי מילוט׳, כלומר תוכנית פעולה שתאפשר ותעזור לנו תוך כדי תנועה לעבור את המפגש הזה במינימום נזק ופגיעות ובמקסימום תחושה טובה ואולי אפילו כיף, הנאה ושיחרור. 

אז מה הם אותם פיתחי מילוט? זה ממש לעשות לעצמנו רשימה של פתחי ׳איוורור׳ יישומים שאנחנו יכולות לעשות בזמן אמת: אם זה רגע לקום מהשולחן וללכת לשירותים, רגע לעזור במטבח, לצאת להניק (למניקות שבינינו), לצאת לסיבוב בחוץ עם אחד הילדים \ נכדים ובעצם כל דבר שרגע מוציא אותנו מהסיטואציה התגובתית ומאפשר לנו לבחור מחדש.

אנחנו כל כך רגילות להיות מנוהלות במפגשים המשפחתיים מהילדה הזו בנו הממהרת להיפגע ולהגיב, אבל אולי השנה נבחר אחרת? אולי השנה נצא אנחנו לחופשי בכוחות עצמנו?

ימימה מזכירה לנו שאפשר אחרת:

״להיות מולם בחג הזה, 

לכבדם במתנה או בפרחים ולעמוד מולם כפי שהם. 

אומרים או מתנהגים - לא עניינכן. 

ולהיות עונות, מקשיבות, עונות ונחות, ונחות מהמאבק.

ברגע שתשחררו מזה - השתחררתן,

 כי תדייקו עם ההורים - תדייקו עם כולם״. 

(ימימה)

אנחנו לא חייבות להיאבק, לא חייבות לענות לכל דבר ואנחנו יכולות לבחור אחרת מול המאבק התמידי הזה.

אנחנו יכולות לבחור להיות מדוייקות עם עצמנו, עם הצרכים שלנו, להניח גבול איפה שמתאים לנו מתוך כבוד לצד השני אבל בלי התערבבות רגשית מיותרת.

וכשנצליח להיפגש עם המשפחה ובעיקר עם ההורים מתוך דיוק ונחת

נוכל לנוח בליל הסדר ולהיות ממש בסדר ואפילו בטוב.

מאחלת לכולנו חג שמח ושקט!

כלילה