רוחות חדשות של סתיו

אתמול כשישבתי במרפסת החדשה שלנו בצפון הגולן, הופתעתי להרגיש לצד קולות ה׳בומים׳ של המלחמה שמתרחשת, את רוחות הסתיו המלטפות ואת הקרירות הזאת שמבשרת שעוד מעט ממש כבר נגמר החופש הגדול ומתחילה לה שנה חדשה.

וחשבתי לעצמי איך מבלי ששמנו לב כבר עוד רגע מתחלפת לה עוד עונה ומתחילה שנה חדשה ומבלי ששמנו לב עוד חוזר לפה שוב הסתיו, אותו סתיו שלפני שנה טמן בחובו רעידת אדמה עבור כולנו.

ונדמה כאילו כולנו נעצרנו שם, באותו הסתיו באוקטובר 2023, כאילו מאז הדברים חולפים לידנו מבלי שאנחנו שמות לב אליהם כי יש דברים הרבה יותר מרעידים, חשובים, מטרידים וכואבים.

אבל הנה רוחות הסתיו מנשבות ומלטפות ובאות ומזכירות לנו ששום דבר לא נעצר במקום וגם אנחנו לא נעצרנו במקום, גם אם נדמה לנו.

ואולי הפעם אלו תנודות תת קרקעיות לא ברורות ואולי לא ממש מובנות לנו אבל כולנו זזות.

הטבע ממשיך את המסע שלו כך או כך וגם אנחנו המשכנו ללכת (אומנם בקושי רב, אומנם מתוך עייפות גדולה אבל המשכנו ללכת).

אבל אנחנו כל כך שונות. אנחנו כל כך אחרות. האימהות שלנו השתנתה מהיסוד. מעולם לא נצרכנו להתמודד עם הישרדות קיומית בעוצמה כזו או עם מחשבות של פחד ואימה שלא נותנות מנוח ובכל זאת ולמרות הכל המשכנו ללכת, המשכנו להיות אימהות לילדים שלנו.

המשכנו בכל בוקר להעיר אותם ולייצר עבורם שגרה נורמאלית כמה שאפשר במציאות הלא נורמלית שלנו, המשכנו בכל בוקר למרות החודשות הכאובות שקמנו אליהן לזקוף קומה, לחייך ובעיקר עזרנו להם להמשיך ולהיות ילדים.

וכל אחת פה מתמודדת עם משהו משלה וכל אחת בנקודה שבה היא נמצאת: יש מי שמפונה ולא גרה בביתה, יש מי שמתמודדת עם בעל במילואים\קבע, יש מי שבחרה לגור תקופה במקום אחר ויש מי שמתמודדת עם שכול או עם בן.ת משפחה חטוף.ה ובכל זאת כל אחת בכוחות שהתאפשרו לה ובדרך שלה המשיכה ללכת (גם אם זו הליכה איטית או הליכה צולעת זו הליכה) ובמילים של ימימה:  ״למרות סערה בחייה, שומרת על החוקיות הטבעית."

וזה נראה לנו כאילו זה מובן מאליו שלמרות הכל אנחנו ממשיכות ללכת. ואני רוצה רגע לעצור ולהגיד לך, זאת שקוראת אותי עכשיו, שזה ממש ממש לא מובן מאליו.

ובעוד כמה שנים טובות כשתשבי יחד עם הילדים שלך והם כבר יהיו גדולים וכבר יגלו וידעו את כל מה שהתאמצת כל כך להסתיר ולרכך עבורם, הם יסתכלו עלינו במבט אוהב ומעריץ על איך למרות הכל שמרת על ליבם הרך ואיך למרות הכל המשכת לחייך, המשכת להכין עוגיות לצנצנת והמשכת לשבת ביחד איתם על אבטיח במרפסת ואיזו אמא בלתי נתפסת את על הכוחות שיש בך על אף ולמרות הכל.

והם ישאלו אותך איך עשית את זה? איך אחרי לילה שבו איימו עלינו בהתקפה פתאומית או אחרי יום שבו הלב שלך קם כואב ומכווץ מהמחשבה על מי שעוד לא פה או על מי שכבר לא יחזור קמת והכנת לנו ארוחת בוקר? הכנת לנו תיקים לקייטנה כאילו כלום או הלכת איתנו לטייל ולפיקניק בבריכה?

ואת רק תחייכי לעצמך ותדעי שאת באמת חזקה מהכל גם אם עכשיו ממש נדמה לך ההפך ואת תזכרי בכל הרגעים שבהם לא ידעת איך את מוצאת בתוכך הכוח להמשיך והנה עשית את זה וגידלת ילדים זקופים, שמחים ובריאים על אף ולמרות הכל.

וזה מה שמחזיק אותי בימים הקשוחים האלה, התפקיד האימהי שאני נושאת. היכולת שלי לברוא עבורם מציאות אוהבת, מחבקת, שמחה ועוטפת כאילו אין מלחמה בחוץ.

וכשהם יהיו אימהות ואבות החוויה הזאת כבר תהיה רשומה בהם עמוק וכשהם יפגשו ברגעים כאלה הם ידעו איך למצוא בתוכם את הכוחות גם כשנדמה שבחוץ בעיקר חשוך, הם ידעו איך לקום בבוקר ולהמשיך ללכת למרות הכל.

והסתיו הזה שנושב כבר בערבים חוזר להזכיר וללחוש לי: הנה חזרתי אבל אני שונה ואת שונה והמשכנו כולנו ללכת, כי החיים חזקים מהכל וגם אם לפעמים נדמה לך אחרת, גם אם לפעמים הלב נשבר. בכל זאת את ממשיכה ללכת.

ורק נותר לי להתפלל ולשיר עם חווה אלברשטיין (במילים של רחל שפירא) לכל מי שנמצא ונמצאת מחוץ לביתם, המפונים, אנשי המילואים והחטופים והחטופות: ״בוא הביתה במהרה עם הרוח הקרירה״.

שיהיו בשורות טובות וימים שקטים לכולנו,

כלילה